רשומות מלב ים פרק ט' - האייווסקה של ספיידרמן ושאלת מליון הדולר

בין שלל הגילויים המסעירים של השנה האחרונה במסע המטורף שלי לחקר המציאות, ממשיכה להציק לי שאלה שלא קיבלה מענה ראוי. סימן שאלה חזק ויציב שנשאר שם בסוף המשפט ולא משנה עד כמה אני מעמיק במחקר שלי.

אז מה הבנתי עד עכשיו בעצם? הבנתי שימין ושמאל זו מניפולציה אכזרית, שהבחירות והדמוקרטיה זה בלוף, שחברות התרופות הן אלה שמייצרות סמים מסוכנים ושולחות את הסוכנים שלהם כדי להכפיש ולרדוף 'עבריינים' כמו משתמשי אייווסקה או צרכני מריחואנה תמימים שכל רצונם היה להתמסטל במרפסת בכיף. הבנתי שמערכת החינוך מייצרת עבדים, שהטלוויזיה היא אופיום להמונים והסיבה שיש שם גם אנרכיזם 'כביכול' היא כדי שזה יישאר על המסך ולא ייצא לרחובות בטעות. הבנתי שתעשיית הבשר משקיעה מליארדים בשיווק ופרסום כדי לדחוף לנו בשר בכל הזדמנות, ובגדול מטפחת את הרוצח שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו באמצעות אלימות ברוטלית על מסכי הטלוויזיה ובמשחקי המחשב, היום כל ילד תמים הוא בעצם רוצח וירטואלי במשרה מלאה. 'ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק'? זה נכון אולי לשנות ה90, היום הוא רובוט רצחני דלוק אששש מול מסך שעוד שנייה מתפוצץ. הילד שמשחק ברוצח עם רובה גדל להיות גיימר מקצוען ואם ירצה ה' הוא גם יזכה לעשות את זה על אמת ביחידה שקופה כזו או אחרת, בשבילו זה אותו הדבר, בשבילו זה עדיין רק משחק..

הבנתי שהעולם שטוח והמיסקונספציה בה אנחנו שבויים כחברה היא הרבה יותר אכזרית ממה שדמיינתי. למרות ששוב, ברגע שאתה מרכיב מספיק חלקים מהפאזל הקיומי אתה אמור לעשות אחד ועוד אחד. הנחת היסוד היא שאלו שיושבים בקצה הפירמידה הם חבורה של פסיכופטים מגובים מכל כיוון, פיננסי וחוקתי, הם שולטים בשוק, הם החוק העליון. יש אנשים בלאפה העיראקית שאנחנו חיים עליה שיש בידם את הכוח להשפיל מדינות עד עפר, לפרק ממשלות בהינד עפעף. הטיפוסים הללו עשו, עושים, ויעשו, ככל העולה על רוחם, הם מתייחסים לאזרח הפשוט כמו עכבר מעבדה במקרה הטוב..

העולם שטוח ולא בתנועה, זו עובדה קיימת ואילולא התמונות המפוברקות והסרטונים המגוכחים של נאס"א אף אחד ממכם בחיים לא היה מפנטז על הזיה כזו מטורללת וחסרת ביסוס מדעי כמו התיאוריה ההליוצנטרית.

מים לא מתקמרים נקודה, אף אחד ממכם בחיים לא ראה את הקימור בעיניים ולא דרך מסך נקודה, אף אחד ממכם לא היה בחלל נקודה, אלו שלוש נקודות מאוד קריטיות שאנחנו אפילו לא חושבים לקחת אותן ברצינות מרוב סרטים והזיות חלל תוצרת הוליווד. גרמו לנו להיקשר רגשית לכל הסיפור המטורף הזה שהם הנפיצו בעקשנות שנים על שנים. סטנלי קובריק בעצמו הודה בראיון של 20 ומשהו דקות, שביים את הנחיתה על הירח ושאיש מעולם לא היה באמת בחלל. ישנן סתירות לוגיות בלתי ניתנות להסבר בכל הקשור לתיאורית כדור הפלאפל והואקום המסתורי שמקיף אותו. למיטב ידיעתי כדורים יש בפיתה והם באים עם עמבה, סלט, צ'יפס וטחינה, לא עם ואקום ושמשות אדירות מימדים כי אז זה ישרף וזה לא יהיה טעים.

הבנתי שהאגדות המוכרות לנו רובן ככולן נעוצות בבסיס אמיתי, ענקים, מלאכים, שדים, אלים, כולם רמזים לסוגים נוספים של יצורים בעלי מודעות וגוף, עם חברה וסדר משלהם. הם היו כאן כל הזמן והם עדיין פה, רק שבמקום לחיות על כוכב מרוחק אי שם בטיזינאבי באיזה גלקסיה מונפצת, הם שוכנים להם בביטחה מעבר לחומת הקרח האדירה, שקראנו לה בטעות 'אנטרטיקה', וצוחקים עלינו כל הדרך אל הבנק..

הבנתי שאזוטריקה וקסם אינן המצאות פרי דמיוננו אלא תורות עתיקות ומורכבות מאוד, שהן בבחינת 'דרך חיים' ולא סיפור לפני השינה. הבנתי שגם אם רובנו מתייחסים בביטול לכל מיני שרלטנים וחוזים בכוכבים, הרי שהממסד לוקח את כל נושא האזוטריקה מאוד מאוד ברצינות ועושה בו שימוש לכל אורך ורוחב הפולקלור, הסמלים והסימנים מסביבנו כל הזמן, צריך רק לפקוח עיניים, ולראות את זה תלוי לנו מול הפרצוף.

ואחרי כל זה ולמרות כל זה, יש שאלה אחת שלא נותנת לי מנוח וממשיכה לקפוץ שוב ושוב ושוב, שאלה שאף אחד לא חושב לשאול בשיא הרצינות ; מי אמר ומי הבטיח שהעולם שלנו הוא העולם אלפא? כלומר שהחוויה הפיזית שלנו כאן על הלאפה העיראקית השטוחה שלנו היא החוויה הראשונית של התודעה? אולי אנחנו חולמים פה חלום משותף והמוות הוא בעצם הבלוף הכי גדול, אולי כשנמות נתעורר לחלום אחר, מציאותי יותר. אולי הסרט מטריקס מספר את האמת באופן מסויים, כלומר, העולם שלנו הוא הדמייה מתוחכמת ולא הסיפור האמיתי בו אנחנו חיים. זמן ומרחב כפי שאנחנו תופסים אותם כרגע הם בבחינת הפריים שלתוכו הקוד המציאותי מושתל ויוצר את החוויה שאנחנו חווים כרגע. לכן אלים ומלאכים לא מוגבלים בזמן או מרחב כי הם כמו admin לפלטפורמה בה אנחנו רק user's פשוטים..

אז כמו שהמורה ללשון היתה אוהבת לומר לנו - 'אי לכך ובהתאם לזאת', על מה לעזאזל אנחנו רבים ומתווכחים כל הזמן? פוליטיקה? מדע? אלו הערות שוליים לעומת הסיפור האמיתי.. אנחנו מתפללים לאלוהים אבל אף פעם לא חשבנו לעצור לרגע ולהבין שהקונספט האלוהי צופן בחובו את האינסוף ובכך הוא מכריח אותנו להישיר מבט למקומות שאין לנו בהם יד ורגל.. בואו ניקח לדוגמא את ספיידרמן ונעניק לו מודעות משל עצמו בתוך העולם שסטן לי יצר לו. האם ספיידרמן יכול להבין מי הוא ומה הוא מתוך ייקום הקומיקס המדומיין בו הוא חי? האם כשספיידרמן יצליח באופן כלשהו לשוחח עם סטן לי (אחד מיוצרי הייקום של מארוול, בתוכו גם אקס מן, ספיידרמן, איירון מן, ועוד..) הוא יחווה את זה כחוויה 'רוחנית'? מהי ה'אייווסקה' של ספיידרמן? האם כשסטן לי יצר את ספיידרמן הוא התכוון לתת לו חיים משלו? האם סטן לי מודע לחיים העצמאים שספיידרמן פיתח לעצמו בייקום של מארוול? ואם אנחנו ספיידרמן, מי הסטן לי שלנו והאם הוא בכלל יודע שאנחנו כאן? אלו לא שאלות פילוסופיות גרידא, אלו שאלות מעשיות, שאלות מנחות שמטרתן להביא את הנשאל לנקודה בה הוא באמת תופס מעט מזעיר מה'קלות הבלתי נסבלת של הקיום'

כמו שניסח זאת בחכמה רבה מילן קונדרה הצרפתי.

ונסיים בשיר פחות מוכר של מאיר אריאל שנקרא, איך לא, "דמוקראסי":

'שאלתי את העומד לצידי מי היא

ומי המתפלשים בשפכיה ונותנים לה מלוכה

ענה זו קוראים לה דמוקראסי או דמוקראקי

ואלה הנותנים לה הם בני עמך

שאלתי אותו מהר אם יש עוד מקום

לשקול בדחיפות חיובית, דחיפות חיובית ביותר

את יציאתי המוקדמת לאלתר מזה החלום

והעברתי המיידית לחלום אחר

ענה אפשר לסדר לך שתתעורר איש צעיר

אך זה בכלל לא מומלץ להיחפז ולהחליף חלום

שלא תמצא את עצמך יום אחד מתחרט ומצטער

או אפילו מתגעגע למה שכה דוחה אותך היום

גמרה את זה וקמה באדישות גלויה

ריטטה אותם קלות, הפריחה סרח מתאבך

ובענן הזה יצאה מתנדנדת על בלימה תלויה בלויה

כשעיגול האור על עורף אדמדם החל דועך'

קרדיט ליוצר התמונה: לפרופיל בפיקסביי לחצו כאן